מאמנים בהומאופתיה?

תארו לעצמכם שאתם לפני ניתוח, או אולי לקראת לידה, והרופא שניגש לטפל בכם לא שוטף ידיים. וזה לא שהוא סיים לאכול פיתה עם חומוס לפני, שגם זה לא מלהיב, כן? אלא בדיוק סיים נתיחת גופה שכלל לא ברור כמה זמן היא במצב כזה.

נשמע הזוי, נכון?

לא הגיוני, מתכון לטרגדיה מטורפת, אבל תתפלאו לשמוע שזה היה מצב קיים רק לפני 150 שנה. לא ימי הביניים, לא היסטוריה רחוקה. 150 שנים.

עד לפני 150 שנה, בכלל לא חשבו שחיטוי יכול להציל חיים.

ומה אתם חושבים שקרה כשרופא אמיץ אחד עלה על הקשר בין חיטוי וזיהומים? הייתם מצפים שכולם יעופו על הגילוי המסעיר וימהרו לממש אותו בכל מחלקה רפואית, נכון? למרבה הצער עבר לא מעט זמן, שלא לומר מאות מקרי מוות מיותרים, עד שהתיאוריה שלו התקבלה. אף אחד לא האמין לו, כי באותה תקופה אי אפשר היה "לאמת" את התיאוריה שלו בכלים המדעיים של אז.

כבר בשנת 1847, גילה ד"ר איגנץ זמלווייס, רופא נשים אוסטרו-הונגרי, כי רחיצת ידיים בחומר מחטא בבית יולדות מקטינה מאד את הידבקות היולדות ב"אלח דם", מחלה קטלנית שכונתה אז "קדחת הלידה".

באותה תקופה תמותת היולדות בבתי החולים הייתה גבוהה למדי, וכל יולדת ידעה שיש סיכוי אמיתי שהיא עלולה למות במהלך הלידה.

ד"ר זמלוויס היה אחראי על אחת ממחלקות היולדות בבית החולים הכללי בוינה, שתמותת היולדות בו הייתה גבוהה מאד. השמועות מספרות שנשים היו אומרות שהן מעדיפות ללדת ברחוב מאשר להגיע לשם.

התמונות האלה שחווה כרופא, של נשים צורחות גוססות למוות, של אלמנים המומים, של טרגדיות אנושיות כואבות כל כך, לא עזבו אותו. הוא חיפש לכך פתרון יום ולילה, חיפש את התשובה למה בעצם זה קורה.

לאחר שקולגה שלו נפטר כתוצאה מזיהום שנגרם לו לאחר שנחתך במהלך נתיחה לאחר המוות שביצע, בוצעה נתיחה של הגופה שלו. זמלוויס הבחין כי הפתולוגיה הזכירה להפליא את אותם תסמינים של הנשים שמתו מקדחת הלידה!

בבית החולים בוינה היו סטודנטים שביצעו נתיחות אחרי המוות, ומשם עברו לטפל בחולים - בלי לעשות שום חיטוי שכלל לא היה נהוג אז. נוגעים בידיים חשופות בגופות ומשם ממשיכים לטפל ביולדות. אתם קולטים?

התשובה שהוא כל כך חיפש הכתה בו: הוא הבין שקדחת הלידה נגרמה מזיהום שעבר על ידי הגורמים המטפלים!

הוא החל להנהיג נוהל חדש במחלה שלו: חיטוי הידיים בחומר מחטא במעבר בין נתיחת גופות לבין בדיקת המטופלים והפלא זה פלא - שיעור התמותה צנח פלאים.

היום זה נראה לנו מתבקש, אלמנטרי, הכרחי, אבל אז היה מדובר גילוי מסעיר.

אבל העניין עם גילויים מסעירים, שלא תמיד יש בשלות לקבל אותם. באותה תקופה אי אפשר היה להוכיח את את הטענה שלו בכלים מדעיים. מהר מאד הוא הפך מ"מציל האמהות", ל"טיפש מפשט". אנשים פשוט לא היו יכולים לקבל את זה, לתפוס את זה.

במקום להוקיר אותו ולהודות לו הם זלזלו בו, עד שבשלב מסוים כאמור הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, בו סיים את חייו.

בשנת 1969, אגב, סיפור החיים הטרגי שלו קיבל תפנית, לאחר מותו אמנם, אך הוא קיבל את הכבוד הראוי לו כששונה שמה של האוניברסיטה לרפואה ומקצועות הבריאות בבודפשט לאוניברסיטת זמלוויס, על שמו.

ומה אני רוצה להגיד בעצם? שהסיפור הזה, למרבה הצער, רלוונטי גם היום. נכון שלרפואה המערבית יש כלים מתקדמים ביותר ואי אפשר בכלל להטיל ספק בהישגים המרשימים שלה, אבל רק תחשבו על כל אותם רעיונות, שיטות ודרכים שהיא (עדיין…) לא הצליחה להוכיח בכלים המדעיים של היום…

אני זוכרת את עצמי, בגלגול הקודם שלי כמהנדסת בהייטק, הדבר האחרון שהייתי יכולה להאמין לו זה משהו שלא נתפס כ"מדעי" בעיניי, שאני יכולה לראות, לחוש, שהיה מגובה בעובדות מדעיות. רק תבינו איזו דרך עברתי מאז ועד היום, כהומאופתית.

גם היום, אני נתקלת באנשים שלא מאמינים שכדורים הומאופתיים קטנים כל כך יכולים לעשות שינויים גדולים כל כך למצבם הבריאותי, שהם מסוגלים להפעיל את כוחות הריפוי הפנימיים של הגוף ולהביא אותם לכדי ריפוי. קשה להם להאמין בזה, לתפוס את זה.

אז נכון שהומאופתיה היא הרבה יותר "מדעית" משיטות אחרות, וכבר מזמן נכנסה למיינסטרים הטיפולי, אבל הסיפור של ד"ר זמלווייס מזכיר לנו כמה אנחנו חייבים לשמור על פתיחות, להרחיב את התודעה שלנו כל הזמן, להבין שמה שאנחנו "רואים" או תופסים כ"אמיתי", הוא לאו דווקא כזה, או ליתר דיוק - הוא רק קצה הקרחון….

תחשבו שפעם, רק לפני 150 שנה! כלל לא האמינו ששמירה על היגיינה וחיטוי הידיים יכולים להציל ממחלות וממוות...